לא קל להיות חירש, אבל גם להיות ילד שומע להורים חרשים זה לא תענוג גדול, אומר טל בן ה-14, שהוריו חירשים מלידה. במלחמת המפרץ, למשל, סמכו עליו שישמע את האזעקות. לאסיפות בבית-הספר הוא מלווה חיוני, כדי לתרגם את דברי המורים. “לפעמים זה קשה, ואני אומר לעצמי, לעזאזל, אני לא יכול יותר”.
אם טל בוסידן, 14, ייפול חלילה ויצעק מכאבים, אמו לא תרוץ אליו. וזה לא בגלל שלא איכפת לה ממנו, אלא פשוט משום שהיא חירשת לחלוטין, ואינה שומעת דבר. שני הוריו של טל חירשים מלידה, ומכיוון שהוא ואחיו הם השומעים היחידים בבית, הם גם ממלאים באופן טבעי תפקידים רבים, שילדים רגילים אפילו לא חושבים עליהם. הילדים הם שעונים לטלפון, מדברים עם השכנים, עם המורים בבית הספר ועם כל סוכן מכירות זר שדופק בדלת. גם בזמן מלחמת המפרץ, ההורים סמכו עליהם שישמעו את האזעקות.
טל מודע מאוד לאחריות הגדולה המוטלת עליו : “אני למעשה המקשר בין הוריי ובין הסביבה. זה מתחיל מהטלפונים, לענות וגם להודיע, וממשיך בכך שאני הולך איתם לפגישות ולסידורים, ומתרגם להם מה אומרים בחדשות בטלוויזיה ועוד.”
איך אתה מדבר עם הוריך? “בשפת הסימנים. הוריי אומנם למדו לדבר ולקרוא שפתיים, אולם אוזן רגילה תתקשה להבין את אופן דיבורם”.
איפה למדת את שפת הסימנים? טל מתרעם: “איך למדת אתה לדבר עברית?! זוהי שפה לכל דבר, ובמשך שנות הילדות לומדים אותה. עברית למדתי מסבתי וסבי, אשר העשירו את שפתי המצומצמת. אני הילד האמצעי במשפחה, ולכן יכולתי לשמוע עברית גם מאחותי הגדולה, קרן. בכל זאת, זה לא כמו ללמוד לדבר מהורים רגילים. עדיין יש לי בעיה עם היגוי נכון של מלים, בעיות ניסוח וסגנון ובעיה של שגיאות כתיב רבות”.
אתה מקבל עזרה מיוחדת בבית-הספר? “למרבה הצער, לא. למרות שאני נראה ומתנהג כילד רגיל, הייתי צריך, ואולי אני עדיין צריך, סיוע בלימודים. גם באסיפות ובימי הורים, המורים לא גילו הבנה ולא דיברו יותר לאט. לכן לא היה טעם שהוריי יילכו לימי הורים”.
העול הזה הוא לא כבד מדי לילדים? “הן הוריי והן אני פתוחים לנושא החירשות, והבעיות שנוצרות נפתרות בתוך המסגרת המשפחתית. כמובן שיש סכסוכים על חלוקת התפקידים בין שלושת הילדים, ולעיתים אני אומר לעצמי: ‘לעזאזל, אני לא יכול יותר’, אולם מיד אני מתאפס ומבין שמוכרחים להמשיך הלאה. מצוקת החירשים כה רבה, עד שגם אני – הנושא בעול – מבין לליבם של הוריי, ומבין את הצורך הלגיטימי שלהם בכלי מקשר עם החברה השומעת”.
לא שומעים אותך
האם הסמכות של הוריך אינה נפגעת כתוצאה מהתלות שלהם בך ובאחיך?
“אכן קיימת תלות רבה, אולם התלות היא הדדית, וכל צד זקוק לשני. לפעמים המצב הזה אכן יוצר מקרים מביכים. אני זוכר מקרה, שילדה להורים חירשים לא הסכימה לענות לטלפונים כי הוריה סירבו למלא בקשה מסוימת שלה. ההורים, שהבינו שזהו פתח מסוכן לערעור הסמכות, אמרו לבתם היקרה, שמצידם היא יכולה לא לענות לטלפונים. כעבור זמן מה, הילדה חזרה למילוי תפקידה כתמיד”.
כיצד נראו לך הוריך בגיל צעיר יותר?
“כשהייתי קטן יותר, התביישתי מאוד בהורי והרגשתי לא נוח, משום שהילדים לעגו לי. אחי הצעיר, רפי, לא מוכן שאבי ייכנס איתו אל תוך הגן. הוא מתבייש בנכותו. כשאני הייתי בגן, אבי התלווה אלי יום אחד לחצר, וילדה אחת שאלה אותו: ‘זה נכון שאתה לא שומע?’ אבא התאמן והצליח להבינה בעזרת תנועות שפתיים בלבד, וענה לה: ‘אני דווקא כן שומע’. הילדה הסמיקה והלכה”.
איך הסתדרתם במלחמה?
“כשפרצה המלחמה, הוריי מאוד חששו. אנחנו, הילדים, ישנים שינה חזקה מאוד, ולמעשה לא היה איש בבית שיוכל לשמוע את יללות האזעקה. לאורך כל תקופת המלחמה כמעט ולא יצאתי מהבית. פחדתי להשאיר את הוריי לבדם, למקרה שתהיה אזעקה. כעבור כמה לילות שימורים וקונסרבים, חילקו לנו ביפרים הרוטטים בעת הצפירה. הוריי חברים באגודת החירשים, והאגודה התעניינה, עזרה וחילקה הוראות איך להתנהג בעת המלחמה. הסיוע שלהם עזר לנו מאוד”.
טל מאוד מודאג מהיחס של החברה השומעת כלפי החירשים : “קיימת בורות בקרב השומעים. אנשים חושבים שחירשות היא פגם שכלי. ילדה בכיתתי שאלה אותי פעם אם הוריי אילמים. עניתי לה שהם ‘רק’ לא שומעים, ולא צריך להוסיף להם עוד בעיות שאין להם”.
גם נושא הנהיגה לא קל. כשטל נוסע עם אמו במכונית וכל עם ישראל צופר עליהם ברוגזה, רק הוא שומע את הצפירות ואת הצעקות. “אמי כמובן אינה נלחצת מהצפירות, והיא נוהגת כשעל פניה נסוכה ארשת שלווה, אבל אני בפאניקה במצבים כאלו”.
טל מוסיף ואומר, שאגודת החירשים יוזמת לעיתים פגישות בין ילדים להורים חירשים, כדי שיוכלו לפרוק סיפורים כאלו. “זוהי מין אחווה של ‘אחים לצרה'”.
