מאמרים

לא מוסמך? אל תקח!

מתורגמנים לשפת סימנים ללא הסמכה: תופעה, השלכות ועמדה

הקדמה

מתורגמנים לשפת הסימנים הם גשר חיוני בין עולם השומעים לקהילת החירשים וכבדי השמיעה, תפקידם לאפשר תקשורת שוויונית בכל תחומי החיים. אך מה קורה כאשר מי שעושה את התפקיד אינו מוסמך – ואולי אף מתחזה לאיש מקצוע? בשנים האחרונות נחשפו מספר מקרים מטרידים בארץ ובעולם המערבי שבהם אנשים ללא הכשרה מתאימה תפקדו כמתורגמנים לשפת הסימנים. מקרים אלו העלו לסדר היום הציבורי והמקצועי סוגיות אתיות, פגיעות בזכויות אדם ונגישות, ואפילו סכנות ממשיות עבור קהילת החירשים עד כדי פגיעה בחיי אדם. במסמך זה אציג תחקיר מקיף אודות התופעה, אתאר דוגמאות בולטות, אבחן את ההשלכות האתיות והמעשיות ואת המצב החוקי והרגולטורי בישראל ובעולם המערבי. מטרתנו היא לגבש תמונת מצב ברורה ולהדגיש את המשמעויות העמוקות של התופעה, מתוך כוונה לגבש עמדה וקריאה לפעולה.

רקע והיקף התופעה

שפת הסימנים היא שפה טבעית ועשירה, ייחודית לכל מדינה או קהילה לשונית. מתורגמן לשפת סימנים מקצועי חייב לשלוט ברמת שפת אם בשפת הסימנים ובשפה המדוברת אליה וממנה הוא מתרגם, לעבור הכשרה מקיפה. במדינות רבות – כולל ישראל, ארה”ב ומדינות אירופה – קיימים מסלולי לימוד והסמכה ייעודיים למתורגמנים, וקוד אתי מחמיר. בישראל הלימודים הם בני 4 סמסטרים עורכים כשנתיים וכוללים עבודה מעשית של 50 שעות סטאז’.

גילוי נאות אני משמש כרכז התוכנית להכשרת מתורגמנים לשפת הסימנים של אוניברסיטת אריאל , מוסד אקדמי נוסף שמכשיר בישראל זו אוניברסיטת בר אילן בתוכנית דומה המפוקחת ע”י משרד העבודה והבוגרים של שתי התוכנית מחויבים לעבור מבחנים עיוניים ומעשים בפיקוח משרד העבודה לפני שהם מקבלים תעודה ויכולים לצאת לעבודה כמתורגמנים, היקף הלימודים הוא בן 650 שעות לימוד והעלות של כל שנה מקבילה לשנת לימוד אוניברסיטאית משמע קורס ההכשרה הוא מקיף, תובעני ומצריך השקעה רבה של זמן וכסף.

איגוד המתורגמנים האמריקאי (RID) מדגיש כי על כל מתורגמן להפגין כישורי תרגום אפקטיביים ולהשיג הסמכה מתאימה. האיחוד האירופי, באמצעות ארגון EUD, מבהיר ש*”מתורגמן לשפת סימנים הוא איש מקצוע הדובר שוטף שתי שפות או יותר… על המתורגמן תמיד לשאת הסמכה הולמת במדינתו”*eud.eu, וכן לפעול לפי קוד אתי של מקצועיות, ניטרליות וסודיות.

עם זאת, התפתחות המודעות לזכויות נגישות הגבירו את הביקוש למתורגמנים – לעיתים מהר יותר מהיצע המוסמכים. בארה”ב, חוק “האמריקאים עם מוגבלויות (ADA) “שנכנס לתוקף ב-1990 קבע חובה לספק “מתורגמן מוסמך” (Qualified Interpreter) בכל שירות ציבורי הנדרש. אך ההגדרה בחוק פוטרת את המדינות לפרט מה נחשב “מוסמך”, ורבות לא מיהרו לעגן תקנות ברורות. כתוצאה, במקרים רבים גורמים שצריכים להזמין מתורגמן אינם יודעים כיצד לוודא את כשירותו. מצב זה אפשר ל”מתורגמנים” זייפנים ובלתי-מוסמכים “להחליק” לתפקיד, במיוחד באירועים מתוקשרים או במצבי חירום שבהם נדרשה נוכחות מיידית של מתורגמן. במקביל, מחסור באנשי מקצוע תורם לבעיה: בישראל, למשל, פועלים בסך הכול כ-250 מתורגמנים מוסמכים עבור כ-10,000 חירשים וכבדי שמיעה – יחס הגורם לביקוש גבוה, עומס על העוסקים בתחום, ואף נטישת המקצוע בשל תנאי שכר ושחיקה. במחסור כזה, עלולה להיווצר קרקע נוחה לבלתי-מוסמכים למלא את החלל.

בישראל ארגון מלאח, הוא הארגון היחיד המייצג מתורגמנים לשפת הסימנים הישראלית וכל החברים בו הם מתורגמנים מוסמכים בעלי תעודה המחויבים לקוד האתיקה ועוברים השתלמויות, עם זאת החברות בארגון היא וולונטרית ולא כל המתורגמנים המוסמכים חברים בארגון.

מתורגמן “מוסמך” מול מתורגמן “מתחזה“

חשוב להבחין: לא כל מי שאינו בעל תעודה פורמלית הוא בהכרח מתחזה בזדון. ישנם מקרים של “מתורגמן אד-הוק“ כמו “קודה –” , אדם שומע שהוא בן להורים חרשים למשל, ויודע לסמן, אך אינו מוסמך רשמית. אנשים כאלה עשויים לסייע בתום לב בסיטואציות יומיומיות. הבעיה מתחילה כאשר אדם מתיימר להיות מתורגמן מקצועי ללא הכשרה נדרשת, ללא קוד אתי ומציע את “שירותיו” תמורת תשלום או לצורך קבלת יוקרה – ובכך מרמה את קהל היעד והמעסיקים. במקרים קיצוניים, מדובר ממש בהתחזות מכוונת, כפי שנראה בדוגמאות בהמשך. מתורגמנים “בכאילו” כאלה עלולים להכיר כמה סימנים בסיסיים בלבד, אך בשעת אמת לבצע “תרגום” חסר פשר וגיבוב תנועות ידיים שאינן תואמות לשום שפה, ללא אתיקה או כללים מחייבים.

תופעה זו זכתה לכינוי “Fake Interpreters” (מתורגמנים מזויפים) במדיה הבינלאומית. אנשי קהילת החרשים מדרום אפריקה הגדירו אותה כ”מכת מדינה” – אנשים שלמדו כמה סימנים בודדים ומנצלים את הביקוש כדי “לעשות כסף מהיר” על גב קהילת החרשים. בדרך כלל, המעסיקים או המארגנים המזמינים את אותם “מתורגמנים” אינם דוברי שפת הסימנים בעצמם, ולכן אין להם מושג שהאדם ששכרו אינו מסוגל לתרגם באמת. כך, בורות וחוסר מודעות מאפשרים לתופעה להתקיים. חשוב לציין שתופעה זו אינה מוגבלת למדינה אחת: היא דווחה בדרום אפריקה, בארה”ב (כמה פעמים), ובסיקור עולמי רחב – מה שמעיד על רלוונטיות הנושא גם למדינות מערביות נוספות, לרבות ישראל, שעל אף שאין בה “תקרית מפורסמת”, אך יש בה “מתורגמנים מזויפים” שמועסקים ע”י חברות תרגום המספקות שירותי תרגום למשרדי ממשלה, לבתי המשפט ולמשטרה.

מקרים בולטים בעולם: “נורות אזהרה” גלובליות

התופעה עלתה לראשונה למודעות והתפרסמה ברבים בעקבות מספר מקרים דרמטיים שתועדו וזעזעו את קהילת החרשים ברחבי העולם:

הלוויית נלסון מנדלה (דצמבר 2013, דרום אפריקה): אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא הופעתו של תמסנקה ג’נטג’י, “מתורגמן” שהועמד על הבמה בטקס האשכבה הממלכתי של נשיא דרום אפריקה לשעבר נלסון מנדלה, לצד מנהיגים מרחבי העולם (כולל נשיא ארה”ב ברק אובמה). האיש נופף בידיו בתנועות חסרות כל משמעות ופשר כביכול בשפת הסימנים, לעיניהם ההמומות של חירשים ברחבי העולם שצפו בשידור החי. בתחילה אפילו מתורגמנים מקצועיים התקשו לקבוע מיד שהוא מתחזה – שהרי אין “שפת סימנים בינלאומית” אחידה וכל מדינה משתמשת בשפה שונה.

אפילו אני, כשצפיתי בשידור החי הרמתי גבה אבל אמרתי לעצמי כנראה זו השפה הייחודית המשמשת בדרום אפריקה ולא עלה בדעתי שהאדם שעומד ליד נשיא ארצות הברית ברק אובמה הוא מתחזה, עד מהרה הבינו החרשים, והמתורגמנים שצפו בשידור שמה ש”מתורגמן” עושה אינו תואם לשום שפה קיימת. ניקול דו-טויט, מתורגמנית מוסמכת שצפתה בשידור, אמרה: “זה היה נורא, קרקס מוחלט… רק הוא היה יכול להבין את מחוות הגוף האלה“. מתורגמנית אחרת ניסתה בכוח למצוא משמעות כלשהי בתנועות המוזרות שעשה וגרסה שאולי הכי קרוב שאפשר לפרשן הוא משהו כמו “סוס דוהר” ו”חבר” – אך הבהירה שגם זה רק אם מאוד מתאמצים וגם אז זה “סימון נוראי”. יושב-ראש איגוד החירשים הדרום-אפריקאי גינה מיד את האיש כ”נוכל” ודרש חקירה. התברר שלא הייתה זו הפעם הראשונה: אותו מתחזה כבר “הופיע” שנה קודם לכן באירוע עם הנשיא ג’ייקוב זומה, ואדם חירש בקהל אף צילם אותו אז והעביר תלונה רשמית – שלא טופלה. דו”ח שהוגש לאחר מעשה ציין כי בדרום אפריקה נדרשת הכשרה של חמש שנים כדי להיות מתורגמן כשיר, אותו אדם ודאי לא עבר אותה. המקרה הפך לשערוריה בינלאומית, עם זעם ובושה בקהילת החרשים: רבים חשו ששפתם הפכה לבדיחה מול מיליונים. חירש בריטי תיאר זאת כך: “תקרית המתרגם ‘המזויף’ הייתה אירוע שבו אנשים חירשים ראו כיצד השפה שלנו הפכה לנלעגת על הבמה הגדולה ביותר בעולם“. אפילו סוגיות ביטחוניות הועלו – כיצד אדם לא מורשה, שלימים טען כי הוא חולה סכיזופרניה שסבל מהזיות במהלך הטקס, הצליח להתקרב לבמת מנהיגי עולם בלי בדיקת רקע נאותה. מקרה זה היה קריאת השכמה: אם במעמד כה רם אירע דבר כזה, מה ימנע הישנותו במקומות אחרים?

תמסנקה ג’נטג’י, ה”מתורגמן” המתחזה (מימין), עומד על בימת טקס האשכבה של נלסון מנדלה – בעודו מבצע תנועות חסרות פשר בשפת הסימנים. המקרה זעזע את קהילת החירשים העולמית, שראתה בכך לעג פומבי לשפת הסימנים

תדרוך הוריקן אירמה (ספטמבר 2017, פלורידה ארה”ב): בזמן ההיערכות לפגיעת ההוריקן העוצמתי “אירמה”, קיימו רשויות מחוז מנאטי בפלורידה מסיבת עיתונאים דחופה. לצד דוברת המחוז הועמד מתורגמן לשפת הסימנים – אך מה שראו הצופים החרשים גרם לתדהמה וחרדה. אותו אדם סימן מסרים כמו “פיצה רוצה אתם להיות”. “צריך להיות מפלצת דוב” במקום תרגום של אזהרות פינוי. הקהילה המקומית הגיבה מיד ברשת: מי זה האיש הזה? הוא לא מוסמך! זה מסכן חיים“ מחו הצופים. הסתבר שהמחוז השתמש בעובד זוטר (“מתורגמן חלקית”, בן של מתורגמנית ותיקה) שלא הוסמך לתרגום מקצועי – יתכן שבשל חיפזון או שיקולי תקציב. המסר הקריטי לגבי הפינוי פשוט לא הועבר כראוי לחירשים, שנשארו מבולבלים. מנכ”ל אגודת החרשים האמרקאית אמר לעיתון ניו יורק טיימס כי מדובר בארוע “מזעזע” וכי מחוז מנאטי “נכשל באספקת מידע שוויוני לחירשים וכבדי-שמיעה – דבר המהווה הפרה של חוקי ה-ADA”. חירשים מקומיים תיארו פחד וחוסר אונים: אחת סיפרה כי נאלצה להתקשר למשפחתה במדינה אחרת כדי להבין מה מתרחש והאם היא בסכנה. מקרה זה המחיש באופן טראגי שתרגום שגוי עלול לסכן חיים בעת חירום, כשהקהילה החירשת אינה מקבלת בזמן מידע מציל-חיים.

מסיבת עיתונאים משטרתית (נובמבר 2017, טמפה פלורידה): במשטרה בטמפה ערכו מסיבת עיתונאים בנושא סדרת מקרי רצח שהסעירה את האזור (רציחות בשכונת( Seminole Heights אישה בשם דרלין רוברטס הופיעה במקום וטענה שהיא מתורגמנית שנשלחה ע”י קבלן שירות מתורגמנות. ללא בדיקה נוספת, נתנה לה המשטרה לעמוד לצד הדוברים ולתרגם. אלא שגם כאן, התנועות שלה היו לא מובנות, הסימון היה ג’יבריש והחירשים שנותרו באפלה חשו שמדובר בהונאה. רוב הזמן היא רק הזיזה את ידיה בלי להשתמש בסימנים אמיתיים “מתורגמנית חירשת מוסמכת שצפתה אמרה: “יכולתי מיד לזהות שמתורגמנים לא מתנהגים כך“. בירור העלה שאותה אישה פשוט נכנסה מיוזמתה, והשוטרים הניחו לתומם שהיא אכן נשלחה מטעם חברה קבלנית. למרבה ההלם, אין בזה אפילו עבירה פלילית מובהקת: משטרת טמפה הצהירה שאמנם זהו “הפרה אתית”, אך לא מעשה פלילי שניתן להעמיד עליו לדין. אכן, בדיקת הרקע העלתה שלרוברטס יש היסטוריית מעצרים בעבירות מרמה ואף ריצתה מאסר בעבר. אירוע זה ממחיש כמה קל לאדם חסר מצפון להעמיד פני מתורגמן באין אכיפה, וגם חושף פרצה משפטית – הרי אם אין חוק שאוסר במפורש התחזות למתורגמן, קשה להעניש הרתעתית. (בעקבות האירוע, דאגה המשטרה להביא מתורגמן מוסמך למסיבות העיתונאים הבאות בנושא). המקרה עורר מבוכה ודיון ציבורי על אחריות הרשויות לוודא נגישות תקשורתית נאותה.
מקרים נוספים ודיווחים: מלבד אירועים אלו, התופעה צצה גם בדרכים ויראליות יותר. למשל, ב-2021 זכתה לתשומת לב בארה”ב אישה שהתגנבה למסיבת עיתונאים של המשטרה והחלה “לתרגם” בג’יבריש – עד שהופסקה; סרטון שלה הפך ויראלי. גם בתדרוכי קורונה בשנת 2020 היו מקרים (בחו”ל) של טענות על מתורגמנים מאולתרים ולא מקצועיים. באוסטרליה ובבריטניה הנושא נדון סביב חשדות ברשת לגבי איכות התרגום באירועים מסוימים (אם כי לא תמיד הוכח זיוף מכוון)
אז נכון בישראל לא קרה מקרה כזה פומבי של מתורגמן מזוייף אבל התופעה קיימת בהחלט, ניתן למצוא מתורגמנים מזוייפים בנקודות הכי רגישות וקריטיות בעיקר בחקירות משטרה ובבתי משפט, מדובר בדיני נפשות ועיקר הנפגעים הם בדרך כלל חרשים דוברי ערבית ומהמגזר הבדואי שהם מוחלשים יותר וקשה להם להתלונן וכשהם “לא מבינים” את התרגום השוטר/ עו”ד טוענים כי הם בדואיים ומסמנים קצת אחרת מהמקובל בישראל או תירוץ אחר, בשיחות עם קולגות שלי מתורגמניות מוסמכות, ותיקות ומנוסות, הן עצמן חוששות ללכת לתרגם בסיטואציות של חקירת משטרה ו/או בית משפט לפני שהן מוודאות שהן אכן מבינות את הלקוח החרש ושהוא מבין אותן כדי שחלילה לא יגרם ללקוח נזק מתרגום לקוי או אי הבנה ולעומתם יש אנשים ללא הסמכה ללא אתיקה וכנראה ללא מצפון “שמוכנים” לקחת סיכון כזה שהם לא יבינו נכון את הלקוח החרש, לא יתרגמו אותו נכון וחלילה יעשו לו נזק שבמקרה הטוב יהיה קנס כספי ובמקרה הרע יסתיים מאסר.

אם לא יהיה פיקוח ואם לא יגדירו מי הוא מתורגמן אז מקרים כמו מקרים של נלסון מנדלה יכולים לקרות גם בארץ ובשל רצון “לחסוך” עלויות ייתכן ומארגנים יתפתו לקחת מישהו זול ובלתי מוסמך הסיכון אינו רק תאורטי.

היבטים אתיים ופגיעות לקהילת החרשים

מקרי ההתחזות הללו מעוררים שורה של שאלות אתיות כבדות משקל:

לעג לשפה ולתרבות: שפת הסימנים היא מרכיב זהותי מרכזי עבור חירשים. כשרמאי “מזייף” תרגום בשפה זו מול קהל, הדבר נחווה כזלזול בשפה ובתרבות החירשים. בפרשת מנדלה, רבים הביעו תחושה ששפת הסימנים כולה הפכה לבדיחה על חשבון החירשים. יתרה מזו, כאשר אנשי תקשורת או בידור מנצלים מקרה כזה להומור (כפי שקרה בתוכניות בידור בריטיות לאחר המקרה), הדבר מעמיק את הפגיעה. שפה היא עמוד תווך של כבוד ותקשורת אנושית; לעג פומבי לה הוא חציית גבול אתי.
הפרת אמון וציפיות: קהילת החירשים סומכת על כך שכאשר מופיע מתורגמן – בטלוויזיה, באירוע ציבורי או בפגישה – הוא אכן יעביר להם את המידע נאמנה. מתורגמן כושל או מתחזה בוגד באמון הזה. יש כאן פטרנליזם מזיק: החירשים במעמד כזה נמנעת מהם האפשרות להגיב – הם לא יכולים “לצעוק בוז” למתורגמן בזמן אמתnpr.org, ו לעיתים לוקח זמן עד שמישהו מזהה את ההונאה ומתריע. התחושה היא של בגידה: מי שאמור להיות בן-ברית ומשענת תקשורתית מתגלה כנוכל. הדבר עלול לערער את אמון חירשים במערכות שמספקות להם שירותי תרגום, כולל חשדנות גם כלפי מתורגמנים מוסמכים ולגיטימיים בעתיד.
ניצול ופגיעה בחלשים: קלות ההתחזות מעידה על כך שאותם מתחזים מזהים את קהילת החרשים כ”טרף קל” לניצול – ציבור שהמגבלה שלו היא חוסר היכולת לשמוע ובכך לפקח על אמיתות התרגום, הופכים אותו “פגיע“. “קל לנצל את קהילת החירשים, הם (המתחזים) מנצלים אותנו כדי לעשות כסף“ אמר גורם קהילתי בדרום אפריקה. יש כאן ממד אתי חמור של פגיעה בזכויות אנשים עם מוגבלות, לעיתים לצורך רווח כספי קל או תשומת לב תקשורתית.
דילמה: מתורגמן גרוע לעומת ללא מתורגמן בכלל: באופן פרדוקסלי, מקרים אלו מובילים לתהייה – האם עדיף שלא יהיה תרגום כלל מאשר תרגום מזויף? רבים בקהילת החרשים טוענים כי “מתורגמן גרוע, גרוע יותר מהיעדר מתורגמן“. הסיבה: כשאין מתורגמן, אדם חירש מודע לכך שאינו מקבל מידע ועליו לחפש פתרון חלופי (לדוגמה, לקרוא עדכונים כתובים, להשתמש בתמלול, או באפליקציות של תמלול, קריאת שפתיים או התכתבות). אך כאשר יש מתורגמן שאינו עושה את עבודתו או משבש את המסר, החירש עלול להאמין לתרגום השגוי או לחשוב שהמידע הועבר – כשבפועל הוא מפוספס. זהו נזק של הטעיה: תחושת ביטחון כוזב. למשל, בחירום (כמו בהוריקן), חירש אולי יחשוב שההוראות פחות חמורות ממה שנאמר בפועל – ובכך יעמיד את עצמו בסכנה גדולה יותר מאשר אילו היה יודע שאינו מבין דבר ופונה לסיוע. לכן, אחריותם האתית של מתורגמנים – ושל הגורמים המעסיקים אותם – היא לדאוג שרק מתורגמנים מוסמכים יבצעו את התפקיד, ובאין כאלה, לספק מידע בדרכים אחרות (כתוביות, תמלול וכדומה).

נגישות ציבורית וזכויות חוקיות

זכותם של אנשים חירשים ונזקקים לתרגום בשפת סימנים לקבל מידע ושירות בשפתם מעוגנת בחוק ובמדיניות ציבורית במדינות רבות:

בישראל: חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ”ח-1998, ותקנות הנגישות לשירות (2013) מחייבים הנגשת מידע ושירות ציבורי גם לחירשים. במפורש, התקנות קובעות שיש לספק שירות תרגום לשפת הסימנים על-ידי אדם מיומן בשפת הסימנים. כלומר, בישראל הדרישה החוקית היא מתורגמן מיומן – אם כי לא מוגדר מנגנון רישוי ממלכתי. בפועל, מקובל להזמין מתורגמנים באמצעות אגודת החרשים ( המפעילה את מכרז הספקת שירותי הנגישות בתקשורת של משרד הרווחה) או חברות וארגונים מוכרים, המעסיקים מתורגמנים בעלי תעודת גמר מלימודי תרגום (לדוגמה, בוגרי התוכנית להכשרת מתורגמני שפת סימנים באוניברסיטאות אריאל ובר אילן וכאלה עם תעודות מתוכניות קודמות (דור מדבר). חשוב לציין: החוק בישראל אינו יוצר עוולה פלילית להתחזות למתורגמן, אך התחזות כזו יכולה להיחשב הפרת חובות הנגישות וייתכן שיש עילה לתביעות נזיקין אם הוכח נזק. כרגע, המנגנון הוא בעיקר אתיקה מקצועית ופיקוח קהילתי – הקהילה ואגודת החרשים מכירות את רוב אנשי המקצוע, כך שמתחזה מתקשה להשתחל לאורך זמן.
בארצות הברית: ה-ADA (חקיקה פדרלית) קובע כי על מוסדות לספק “תקשורת יעילה” לחירשים, לרבות מתורגמן מוסמך בעת הצורך. ה-ADA מגדיר “מתורגמן מוסמך” כמי ש*“מסוגל לתרגם באופן יעיל, מדויק ובלתי-משוחד, באופן קולט (receptively) ובאופן מבטא (expressively), תוך שימוש בכל אוצר מילים מיוחד הנדרש”*. הגדרה זו, כפי שצוין, רחבה ומשאירה למדינות מרחב לקבוע סטנדרטים. חלק מהמדינות אכן חוקקו חוקי רישוי או דרישות מינימום למתורגמנים (למשל, מבחני הסמכה מדינתיים או חובה בחברות ב-RID). אך נכון לעשור האחרון, במדינות מסוימות אין כל דרישת הסמכה חוקית. פלורידה, למשל, התגלתה כ”אזור פרוץ”: עד 2017 הייתה אחת מחמש המדינות היחידות בארה”ב ללא סטנדרט מחייב לכשירות מתורגמנים בבתי ספר. ניסיונות של ארגוני חירשים להעביר חוק רישוי מדינתי בפלורידה נכשלו שלוש פעמים בתוך עשור. המשמעות: אדם יכול להציע עצמו כמתורגמן בבתי ספר או אירועים בלי הסמכה, והחוק לא מונע זאת. בעקבות הפיאסקו במחוז מנאטי בעת הוריקן אירמה, עלו קולות לתיקון המצב. יש לציין שחלק מהסקטורים בארה”ב, כגון מערכת המשפט, מחייבים בוודאות הסמכה/רישוי מתורגמנים, לעיתים באמצעות מבחנים כמו של (RID) ארגון המתורגמנים האמרקאי או מבחני מדינה. אך בסקטורים אחרים ההסדרה חסרה. היעדר פיקוח חוקי הוביל לכך שברמה הפדרלית אין כיום סנקציה ישירה נגד “מתורגמן” מתחזה, אלא אם רימו ביודעין (ואז אולי אפשר להאשימו בהונאה כללית). לכן, כפי ש-RID מציין, במצב שבו אדם בלתי מוסמך ואינו חבר RIDשאז הוא אינו כפוף לקוד האתי ולמערכת תלונות שם), אין מנגנון אכיפה – הצרכנים נותרים ללא מענה. ה-RID קורא למדינות לאמץ רגולציה והליך רישוי כדי להגן על הצרכנים ולוודא שרק כשירים יועסקו. בשנים האחרונות, כמה מדינות בארה”ב כן אימצו רישיונות או דרישות (למשל, טקסס, ניו-יורק וכו’), אך המצב לא אחיד ברמה פדרלית בכל ארצות הברית.
אירופה וקנדה: מדינות מערביות רבות מכירות רשמית בשפות סימנים כשפות של קהילת החירשים, ומכאן מחויבותן לספק מתורגמנים מקצועיים. בקנדה, למשל, שפת הסימנים האמריקאית (ASL) ושפת הסימנים של קוויבק (LSQ) זוכות להכרה בארגונים ציבוריים, וקיימים איגודים מקצועיים (כמו AVLIC, כיום CASLI) המעניקים תעודות הסמכה. כמה פרובינציות הגדירו סטנדרטים עבור מתורגמנים בשירות הציבורי. באירופה, במדינות כגון בריטניה, שוודיה והולנד, יש מרשם ארצי למתורגמני שפת סימנים והזמנת מתורגמן רשמי כרוכה בבדיקה שהוא רשום ומוסמך. למשל, בבריטניה פועל המרשם NRCPD שמסווג מתורגמנים מוסמכים, ובאיחוד האירופי אירועים רשמיים דורשים מתורגמנים עם תעודות מבתי ספר מוכרים. ארגון הגג האירופי EUD יחד עם הפורום האירופי למתורגמני סימנים (efsli) מדגישים את חובת המקצועיות והניסיון במתורגמנות, במיוחד באירועים בינלאומייםeud.eu. כתוצאה מתשתית זו, נדירים מאוד מקרי התחזות במדינות הללו במסגרת אירועים רשמיים – אך לא בלתי אפשריים. (מקרה מנדלה עורר גם שם שאלות איך ניתן למנוע חדירת מתחזים באירועים גלובליים).

המלצתנו היא להקים מרשם דומה בישראל שבו ירשמו כל המתורגמנים המוסמכים בישראל וניתן יהיה להזמין אך ורק מתורגמן רשום במאגר.

דרום אפריקה: דרום אפריקה, שבה אירע כאמור מקרה “הדגל” של מתורגמן מתחזה, מחזיקה בסטנדרטים מוגדרים (5 שנות הכשרה למתורגמן מוסמך, לפי איגוד החרשים שם). לאחר פרשת מנדלה, הרשויות שם הבטיחו להדק את הפיקוח ושיתוף הפעולה עם קהילת החרשים כדי למנוע הישנות. אף הועלתה הדרישה לפתוח בחקירה מיומנויות ובדיקות רקע לכל מי שמועסק כמתורגמן רשמי.

איפה האחריות?

החקיקה הקיימת, היכן שישנה, מבהירה שהאחריות להנגשה מוטלת על הגוף נותן השירות. כלומר, אם משרד ממשלתי, עירייה או מפיק אירוע מבטיחים תרגום לשפת סימנים, עליהם לוודא שהמתורגמן אכן כשיר. במקרים שתוארו, כשל זה נבע מחוסר ידיעה או זילזול. למשל, מחוז פלורידה שנעזר בעובד לא מוסמך ספג כאמור ביקורת נוקבת על כך שהפר את ה-ADA. ההבנה שחדרה בעקבות מקרים אלו היא ש**”אינני יודע” אינה תירוץ**: יש לנקוט צעדים אקטיביים לבדיקת הסמכת המתורגמן (למשל, לדרוש תעודה, או לוודא שהוא מוסמך דרך ארגון מתורגמנים).

חשוב להדגיש: כאשר מתורגמן כושל מסכן את זכותו של אדם חרש לקבל שירות שווה, ייתכנו גם הליכים משפטיים אזרחיים. בארה”ב, כמה מקרים הובילו לתלונות רשמיות של ארגוני חירשים ולדרישה לפיצוי או לשיפור מערכתי. בישראל אדם חירש שנפגע (נאמר, לא קיבל מידע קריטי עקב מתורגמן גרוע) יכול להגיש תלונה לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, או לתבוע פיצוי על הפרת חובת הנגישות. אכיפה יעילה של חוקי הנגישות היא מרכיב מפתח במניעת התופעה, לצד מודעות הציבור.

הייתם מוכנים לעבור ניתוח אצל רופא ללא הסמכה? או להיות מיוצגים על ידי עורך דין ללא הסמכה? בטוח שלא!! אז למה שאדם חרש יסכים לקבל מידע ממתורגמן לא מוסמך?

אז מה הן הסכנות והבעיות הנובעות משימוש במתורגמנים לא מוסמכים?

לא מדובר בעניין טכני שולי, אלא בתופעה הנושאת השלכות שליליות רחבות:

סיכון לחיי אדם ובריאות: כפי שראינו, בעיתות חירום (אסונות טבע, התראות בטיחות, אירועי ביטחון) תרגום משובש עלול לעלות בחיי אדם. חירשים שאינם מודעים להוראות פינוי או להנחיות רפואיות דחופות נמצאים בסכנה ישירה. גם במצבים יומיומיים יותר – נניח ביקור רופא או הסבר על טיפול רפואי – מתורגמן לא מיומן עלול למסור מידע שגוי על מצב בריאות או תרופות. מחקר משפטי בארה”ב ציין מקרה של אסיר חירש שקיבל מתורגמנים בלתי-מיומנים ולא הבין הנחיות, מה שפגע בזכויותיו עד שבית המשפט קבע שהשירות לא עמד בדרישות ה-ADA. במילים אחרות, תקשורת לקויה = סיכון חיים של ממש.
חוסר אמון ובידוד חברתי: חירשים שספגו חוויה רעה עם מתורגמן מתחזה עלולים לחוש חשש או הסתייגות לבקש תרגום בעתיד. הם עשויים להימנע מהשתתפות באירועים וכך נוצרת רתיעה וניכור מהמרחב הציבורי, תחושת “אזרח סוג ב‘” מתעצמת כשרואים שבאירוע ממלכתי או במסיבת עיתונאים לא טרחו לספק תרגום אמיתי עבורם. הדבר מחליש את האמון במוסדות המדינה ובתקשורת, כאילו מס השפתיים לנגישות שולם כדי לסמן וי אבל בלי שום כוונה אמיתית.

פגיעה בהזדמנויות בחינוך ובתעסוקה בשל היעדר מתורגמנים מוסמכים

היעדר מתורגמן מוסמך ובעל מיומנות גבוהה במערכת החינוך עלול לפגוע משמעותית בזכות של תלמידים חירשים להשכלה שוויונית. מחקרים מראים כי קיימים פערים ניכרים בהישגים לימודיים ובהשכלה הגבוהה בין תלמידים חירשים לשומעים, כאשר אחת הסיבות המרכזיות לכך היא נגישות לקויה לשפה ולמידע בכיתה. לדוגמה, המרכז הלאומי לחירשים בארה״ב מציין כי שיעור החירשים המשלימים תואר אקדמי נמוך משמעותית בהשוואה לאוכלוסייה השומעת (National Deaf Center, NDC).

באופן מדאיג, דו”ח של אוניברסיטת גאלודט מראה כי לפחות 50% מהמתורגמנים הפועלים במערכת החינוך אינם מוסמכים או לא עברו הערכת מיומנות מקצועית, דבר הפוגע באיכות ההנגשה החינוכית (Seal, 2004, Gallaudet University Press).

משמעות הדבר היא שתלמידים חירשים רבים, המשולבים בכיתות רגילות, חשופים לתרגום לקוי שאינו משקף נאמנה את הנאמר בשיעור. כאשר איכות התרגום ירודה, התלמיד עלול להחמיץ תכנים חשובים, לצבור פערים לימודיים, ולסבול מדלדול שפתי לאורך זמן. מחקר שפורסם ב־PMC מדגיש את הקשר שבין איכות התרגום לבין השתתפות והבנה של תלמידים חירשים בכיתה (Smith & Ramsey, 2022, PMC).

הורים רבים אינם מודעים לרמת התרגום המוענק לילדיהם, ולעיתים מייחסים את הקשיים הלימודיים לגורמים אחרים. השפעה זו אינה מוגבלת רק לתחום החינוך – גם בעולם העבודה, כאשר חירש משתתף בפגישות או בהכשרות מקצועיות עם מתורגמן לא מיומן, הוא עלול להחמיץ מידע מהותי. מצב כזה עשוי להוביל לתפיסה שגויה של האדם כחסר יכולת או כבלתי מתאים לתפקיד, על אף שמדובר בכשל של המערכת.
בכך נפגעות זכויות יסוד כגון שוויון הזדמנויות, חופש העיסוק והעצמאות הכלכלית.

החרשים הם הנפגעים העיקריים אבל גם מתורגמנים מוסמכים נפגעים מהתופעה.

כפי שציינתי בתחילה, תהליך הכשרת מתורגמן אינו כולל רק לימוד מעמיק של השפה טרם תחילת ההכשרה, אלא מדובר בהכשרה של קורס אקדמי ללימודי תעודה הנמשך כשנתיים ודורש השקעה רבה, מאמץ ומשאבים כלכליים. מתורגמנים מזויפים גורמים לזילות המקצוע, פוגעים במוניטין של מקצוע התרגום וגורמים לזלזול מצד מזמיני התרגום השומעים. בנוסף, מתורגמנים מזויפים תופסים את מקומות עבודה של מתורגמנים מוסמכים, מוזילים את המחירים ופוגעים בשוק, שכן התשלום אותו דורשים המתורגמנים המזויפים נמוך יחסית לשכר המתורגמן המוסמך.

דיון: כיצד ניתן למנוע ומהי הדרך קדימה?

התופעה של מתורגמנים לא מוסמכים מציבה אתגר מורכב, אך יש לה מספר פתרונות אפשריים:

הסדרה ורגולציה מוגברת: מומחים ממליצים על קביעת רישוי חובה למתורגמני שפת סימנים. רגולציה יכולה להתבצע ברמת המדינה או דרך חקיקה ייעודית. המטרה היא ליצור מנגנון הכשרה, בחינה והענקת תעודה מוכרת מטעם הרשויות. כך, העסקת מתורגמן ללא רישיון תהפוך לעבירה. ה-RID בארה”ב, למשל, קורא שכל מדינה תאמץ חוקים שימנעו מיחידים לא-מוסמכים לתת שירות תרגום.

בישראל, ייתכן ויש מקום לשקול רגולציה מקיפה יותר – כיום בתום ההכשרה (באוניברסיטת אריאל ובר אילן) הבוגרים עוברים מבחנים חיצוניים בפיקוח משרד העבודה, שבסופם מקבלים תעודה של מתורגמן מוסמך, אך אין סטטוס רשמי של “מתורגמן מורשה”, בעבר ניסו לעשות תהליך של הכשרת דור המדבר ולבצע חקיקה שתגדיר מי הוא מתורגמן אך למרבה הצער הדבר נבלם בבג”צ ע”י קבוצה של מתורגמנים ותיקים “דור מדבר” שהתנגדו לקבל הכשרה נוספת ולעמוד במבחנים לאחר שהם עובדים כבר עשרות שנים כמתורגמנים.

בשל חוק חופש העיסוק בישראל ובגלל שאין הגדרה בחוק למי הוא מתורגמן, כביכול אין שום דרך חוקית לעצור את התופעה, אך לדעתי ניתן להשתמש בהגדרה שבה משרד הרווחה משתמש במכרז להפעלת שירותי ההנגשה והתרגום ( דרך זכיין מפעיל – אגודת החרשים) שם בסעיף 2.13.7.2.2 מפורטות דרישות ההשכלה של מתורגמנים שיועסקו בשירות:

” בוגר קורס מתורגמנות מ/לשפת הסימנים המוכר על ידי המשרד.

יובהר כי 20% מהמתורגמנים יהיו בעלי תעודת גמר של משרד הכלכלה או תעודת גמר של משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים בקורס מתורגמנות לשפת סימנים ישראלית (שס””י)”.

הוספת ניסוח כזה לכל המכרזים להספקת שירותי תרגום תהווה חסם למתחזים.

יצירת “פנקס רישום” של מתורגמנים שהוסמכו על ידי משרד העבודה ( בוגרי הקורסים בעשור האחרון) תנאי סף לעיסוק מקצועי בתחום תרגום לשפת הסימנים הישראלית.
לפעול להסדרת “דור המדבר” יש להקים מסלול הכשרה והסמכה ייעודי למתורגמנים שפעלו בתחום עוד טרם פתיחת תוכניות ההכשרה המפוקחות. המסלול יתבסס על למידה מקוונת של חומרי ההכשרה ויבחן את הידע המקצועי באמצעות בחינה ממלכתית. עמידה בדרישות תוביל לקבלת תעודה ממשרד העבודה ורישום בפנקס המתורגמנים.

מעורבות הקהילה ובדיקת איכות: קהילת החרשים היא בעלת ידע פנימי עצום – הם המזהים הטובים ביותר של מתורגמן גרוע. ראינו שבמקרים המתוארים, חברי הקהילה התריעו במהירות ברשתות החברתיות ובפניות לרשויות. על מוסדות לרתום זאת באופן מובנה: לשתף פעולה עם אגודות חירשים בארגון אירועים, להתייעץ איתם בבחירת מתורגמן, ואפילו להזמין נציג חירש לפקח בזמן אמת על איכות התרגום (במקרים קריטיים). בעולם כבר מקובל השימוש במתורגמנים חירשים מוסמכים (Certified Deaf Interpreters – CDI) שעובדים בצוותא עם מתורגמן שומע, כדי לוודא דיוק מירבי. לשיתוף כזה יש פוטנציאל גם כ”קו הגנה” נגד מתחזה – חירש מנוסה יבחין מיידית ויוכל להתריע למארגנים לעצור את הכשל.

בישראל נעשתה הכשרה אחת כזאת של מתורגמנים חרשים מוסמכים אך התחום עוד צעיר ועדיין בחיתוליו. (תכנית ההכשרה נעשתה במסגרת אגודת החרשים והועברה ע”י מר דורון לוי וצוות מרצים שעובדים המקביל גם בתוכנית להכשרת מתורגמנים לשפת הסימנים).

העלאת מודעות אצל אנשים חרשים לגבי זכויותיהם וזכותם לא להסכים לקבל שירות ממתורגמן לא מוסמך ולדרוש לקבל מתורגמן המתאים לצרכיהם ( הזכות לבחור את המתורגמן).

ענישה והרתעה: למרות השטח האפור החוקי, ניתן להפעיל חוקים כלליים נגד מרמה והתחזות כדי להרתיע. למשל, אם מתחזה קיבל תשלום עבור שירות שלא באמת סיפק, אפשר לטעון להונאה וקבלת דבר במרמה. במקרה של פגיעה ממשית (נזק גוף, עוגמת נפש חמורה) – ייתכנו תביעות אזרחיות. חשוב שתקדימים כאלה יזכו לפרסום, כדי שמי ששוקל “לזייף” יבין שיש סיכון. כמו כן, רשויות צריכות להצהיר פומבית (כפי שעשה מחוז מנאטי בארצות הברית אחר התקרית ) שלא יהססו לפעול במלוא החומרה כנגד מחדלי נגישות.

הגברת מודעות והכשרה בארגונים: חלק גדול מהבעיה הוא חוסר מודעות של המעסיקים השומעים ששוכרים את שירותי התרגום. לכן, יש חשיבות להכשרה פנים-ארגונית: ללמד מנהלי חברות המספקות שירותי תרגום למשרדי הממשלה, המשטרה ובתי המשפט, מפיקים של אירועים, דוברים רשמיים ואחראי נגישות כיצד לזהות מתורגמן מוסמך (לבדוק תעודה או אישור חברות בארגון מקצועי), להבין את החשיבות של תרגום איכותי, ולהכיר את הסיכונים. למשל, הנחיה פשוטה כמו:

לא מוסמך? אל תקח!

שיפור תנאי העבודה למתורגמנים מוסמכים: חלק מהמצוקה הוא מחסור במתורגמנים מקצועיים, בין היתר עקב תנאי שכר ועומס. בישראל, למשל, מתורגמנים טוענים לתעריפים נמוכים והגבלות בעייתיות (כמו דרישה לאחרונה לאישור תרגום מראש) – מה שגורם לנטישת המקצוע. רפורמה בשיפור תנאים יכולה למשוך עוד אנשים איכותיים למקצוע ולצמצם את החלל שמתמלא לעיתים בבלתי-מוסמכים. בנוסף, מיזמים לעידוד לומדים חדשים (כמו מכינות ללימודי שפת סימנים) יכולים לטפל בשורש הבעיה דרך הרחבת מאגר המוסמכים.

סיכום ועקרונות עמדה

תופעת המתורגמנים לשפת סימנים המתחזים או הפועלים ללא הסמכה היא תזכורת כואבת לכך שהדרך לשוויון ונגישות אמיתית עדיין רצופה מכשולים. מה שנראה בתחילה כ”משהו מצחיק” ” או “טעות “בשיקול דעת” מצד גורם מזמין – הוא בעבור אדם חירש הבדל בין ידיעה לבורות, בין שייכות להדרה, ולפעמים בין חיים ומוות.

הדוגמאות מדרום אפריקה, ארה”ב ומדינות נוספות מראות שזהו נושא גלובלי, החוצה תרבויות ויבשות, ובכל מקום המסר דומה: יש להבטיח תקשורת אמינה לחירשים, ללא פשרות.

לאור הניתוח שלעיל, ננקוט בעמדות הברורות הבאות:

אפס סובלנות להתחזות ונוכלות במתורגמנות. כשם שלא נסכים שרופא מזויף ינתח או שטייס לא מוסמך יטיס מטוס, אין מקום ל”מתורגמן” לא מוסמך במסגרות רשמיות. חובת הרשויות לנקוט צעדי מנע ובקרה חריפים, ולהוקיע בפומבי מקרים שנתפסו – כדי להעביר מסר חד: הנגשת שפת סימנים היא עניין רציני.
העצמת מעמד המתורגמן המוסמך. יש להכיר בחשיבות המקצוע ובמומחיות שהוא דורש. מתורגמנים מוסמכים הם חלק מצוות הנגישות ויש לראות בהם בעלי מקצוע שווי ערך לכל מומחה אחר הנחוץ להפקת והנגשת הכנס/טקס/ אירוע. ככל שנתגמל, נכשיר ונעסיק אותם בתנאים נאותים – כך יקטן הסיכוי להשתמש בפתרונות זולים ומסוכנים.
שותפות עם קהילת החירשים בהחלטות. “שום דבר עלינו בלעדינו” – עקרון ידוע בתנועת זכויות אנשים עם מוגבלות – חל גם כאן. קהילת החירשים צריכה להיות מעורבת בקביעת סטנדרטים למתורגמנים, בהערכות איכות ובהתוויית מדיניות. אף אחד לא מיטיב להבין את צרכי החירשים כפי שהם עצמם. שיתוף פעולה הדוק בין הארגונים המייצגים את החירשים לבין רשויות המדינה והמתורגמנים יצור מערך השומר הן על הרמה המקצועית והן על אמון הציבור.
חיזוק מערך הכשרת המתורגמנים והפיקוח. על מוסדות הלימוד להמשיך ולעדכן את תוכניות ההכשרה בהתאם לאתגרים החדשים (למשל, תרגום בשידורי חירום, עבודה בצוות עם מתורגמן חירש, ועוד). כמו כן, ראוי לשקול הקמת גוף רישוי או הסמכה רשמי (או הכרה רשמית בהסמכות קיימות ובדור המדבר) לפיקוח שוטף על העוסקים בתחום.

לסיכום, עלינו לזכור שבלב כל דיון טכני או משפטי עומדים אנשים אמיתיים: האם החירשת שרוצה להבין מה אמר הרופא בנוגע לבנה התינוק, התלמיד החרש שרוצה ללמוד בכיתה, האדם החרש במנסה לקבל את זכויותיו בבית המשפט או המשטרה, לקבל שירות בדיוק כמו כל אדם אחר. עבורם, מתורגמן בשפת הסימנים הוא האפשרות לתקשורת תקינה. מכאן, ההתעקשות על מתורגמנים מוסמכים ומקצועיים היא לא פחות מהתעקשות על זכותם של החירשים לגשת לעולם כשווים. חברה מתוקנת לא תשלים עם מצגי שווא וזיופים בתחום זה, אלא תפעל בנחישות להבטיח שקולם של החירשים – באמצעות המתורגמנים המוסמכים – יישמע ויובן נאמנה בכל מקום.

לא מוסמך? אל תקח!

כשאתם שוכרים מתורגמן בקשו ממנו תעודה, תזמינו מתורגמנים שחברים בארגון מלאח, שכל חבריו מוסמכים ועוברים השתלמויות והכשרות (אומנם לא כל המתורגמנים המוסמכים בישראל חברים בארגון מלאח, אך כל מי שחבר בארגון הוא בוודאות מתורגמן מוסמך!) קדמו חקיקה וכתיבת תקנות שתסדיר ותכיר בפרופסיה של מתורגמנים לשפת הסימנים בחוק.