מאת טל בוסידן
אני טל בוסידן, קודה, בן להורים חירשים. שפת הסימנים היא שפת האם שלי. בבית דיברנו בסימנים, בהבעות פנים ובתנועה. זו הייתה השפה של המשפחה שלי, של השיחות ושל החיים המשותפים.
כשאני מספר על הילדות שלי, אנשים שואלים: ״שני ההורים שלך חירשים?״, ״ואיך יכול להיות שאתה שומע?״, ״איך למדת לדבר?״, ״איך מתקשרים בבית?״, ״היית מתרגם בשביל ההורים?״ וגם ״איך זה לגדול בבית של חירשים? בטח ממש שקט בבית כזה?״
מאחורי השאלות האלה יש עולם שלם של שפה, תרבות ויחסים משפחתיים. עבורי יש בו אהבה וקִרבה, אבל גם אחריות ודאגה. הצורך לתווך להורים את העולם, להגן עליהם מעלבונות, ולפעמים הפחד לעזוב: אם אני לא אהיה שם, מי ידאג להם?
שני סרטים שראיתי בתקופות שונות בחיי עוזרים לי להסביר משהו מהחוויה הזאת: ״האהבה אינה אילמת״ ו״CODA״.
מה זה בעצם קודה?
קודה, CODA, הם ראשי התיבות של Children of Deaf Adults. המונח משמש לתיאור ילדים ובוגרים שומעים להורה חירש אחד או להורים חירשים.
אין חוויית קודה אחת. יש משפחות שבהן שפת הסימנים היא השפה המרכזית, ויש משפחות שמתקשרות בדרכים אחרות. גם הקשר לקהילת החירשים, חוויית השייכות והתפקיד שהילדים ממלאים משתנים ממשפחה למשפחה. ארגון CODA International נותן מקום למגוון הזה, כולל משפחות עם הורה חירש אחד או שניים, שמשתמשות בשפת הסימנים וגם כאלה שאינן משתמשות בה.
לכן, כשאני מספר על עצמי, אני מספר סיפור אחד מתוך סיפורים רבים. יהיו קודה שיזהו בו את עצמם, ואחרים שחוו ילדות שונה.
״האהבה אינה אילמת״: סצנה שנשארה איתי מהילדות
כשהייתי ילד צפיתי בסרט ״האהבה אינה אילמת״, ובשמו המקורי Love Is Never Silent. אחת הסצנות בו העציבה אותי ונשארה במחשבותיי לאורך הילדות וההתבגרות.
מרגרט, ילדה שומעת להורים חירשים, נאלצת לתרגם שיחה על רכישת ארון קבורה לאחיה הקטן שנהרג בתאונה. ההורים אינם יכולים להרשות לעצמם את הארון שהמוכר מציע. בתוך האבל המשפחתי, הילדה צריכה להעביר גם את דבריו הפוגעניים של המוכר ואת תשובות הוריה.
בהמשך הסרט, בעימות עם הוריה, היא מזכירה להם את אותו רגע ואת האחריות שנשאה בילדותה. את הדברים שלא תמיד רצתה לתרגם, את העלבונות שניסתה לחסוך מהם ואת המצבים שבהם הייתה צריכה לתפקד למרות הכאב שלה.
הסצנה הזאת ליוותה אותי. היא מעלה שאלה שחשובה לי גם היום: מה עובר על הילד בזמן שהוא מתרגם את מה שעובר על המבוגרים?
היכולת להבין שתי שפות אינה אומרת שילד מוכן להתמודד עם כל שיחה. הוא יכול לדעת להעביר את המילים, ובכל זאת להזדקק למישהו שיראה שגם הוא זקוק לתמיכה.
״CODA״: אם אעזוב, מי ידאג להם?
שנים אחר כך הגיע הסרט ״CODA״, שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר בשנת 2022 והביא את המונח לקהל רחב.
כשצפיתי בו, התחברתי במיוחד לתחושת האחריות והדאגה להורים. הצורך לתווך להם את העולם, להגן עליהם מעלבונות ולהיות שם כשצריך. אלה תחושות שאני מכיר מהחיים שלי.
לצד האהבה והרצון לעזור, יש גם פחד לעזוב. אתה רוצה לבנות חיים משלך, אבל דואג למה שיקרה בהיעדרך. מי יתרגם כשצריך? מי יתמודד עם אדם שלא מנסה להבין? מי ישמע את ההערה הפוגענית ויחליט אם להעביר אותה להורים או לשמור אותה לעצמו?
כילד, הרצון להגן על ההורים יכול לגרום לך לשאת לבד גם את העלבון. אתה שומע, מבין, ולפעמים בוחר לא לתרגם כדי שלא לפגוע בהם. אבל הדברים נשארים אצלך.
זה החלק בסרט שנגע בי: הקושי לתת לעצמך להתרחק כשאתה מרגיש שאתה חייב להישאר זמין. התחושה הזאת אינה אומרת שההורים אינם מסוגלים לדאוג לעצמם. היא מספרת משהו על האחריות שהילד מרגיש ועל המקום שהוא התרגל למלא במשפחה.
להיות ילד, ולהרגיש אחראי
לפעמים האחריות קשורה למשימה מסוימת: לתרגם שיחה, להסביר מכתב או לעזור בשיחת טלפון. ולפעמים היא מלווה אותך גם כשאיש אינו מבקש דבר. אתה מרגיש שאתה צריך לשים לב ולוודא שהכול מסתדר.
כאן עולה השאלה של ״ילד הורי״. בספרות המקצועית משתמשים במונח ״היפוך תפקידים״ לתיאור מצבים שבהם ילד מקבל לאורך זמן אחריות מעשית או רגשית שבדרך כלל נושאים בה מבוגרים.
לא כל עזרה להורים היא היפוך תפקידים. ילדים יכולים לתרום למשפחה, ליהנות מהעזרה ולהרגיש גאווה ביכולתם. חשוב לבחון מה נדרש מהם, באיזו תדירות, האם האחריות מתאימה לגילם והאם הם מרגישים שמותר להם לומר ״לא עכשיו״.
אצל חלק מילדי הקודה האחריות מתקיימת לצד קִרבה גדולה ואהבה למשפחה. דווקא משום שרוצים לעזור, לפעמים קשה לזהות מתי העזרה נעשית כבדה מדי.
מחקר של ד״ר קרולינה טננבאום־ברוכי ועמיתותיה, שפורסם לראשונה ב־2025, בחן חוויות של קודה בוגרים. החוקרות הציעו את המונח Responsibiligated לתיאור השילוב בין אחריות לבין תחושת חובה כלפי ההורים. המושג עוזר להבין כיצד הרצון לעזור יכול להשתלב בתחושה שקשה לבחור אחרת. אלה חוויות שעלו במחקר, ולא תיאור אחיד של כל משפחות הקודה.
האחריות של הסביבה
כשילד מגיע עם הוריו למרפאה, לבית הספר או למשרד שנותן שירות, קל לפנות אליו ולבקש שיתרגם. הוא נמצא שם, הוא שומע והוא מכיר את ההורים.
אבל הבקשה הזאת עלולה להציב אותו במצב מורכב. באסיפת הורים הוא עשוי להידרש לתרגם שיחה שעוסקת בו עצמו. במפגש רפואי הוא עלול להיחשף למידע רגיש או להרגיש שעליו לוודא שכל הצדדים הבינו.
כאשר הסביבה מצפה ממנו שוב ושוב לתווך, היא מחזקת את התחושה שבלעדיו הדברים לא יסתדרו.
ההורה החירש הוא שותף השיחה. צריך לפנות אליו, לברר איתו כיצד נכון לתקשר ולתאם נגישות מתאימה. גם כשהילד נמצא לידו, אין להניח שהוא ימלא את תפקיד המתורגמן.
שירות נגיש מאפשר להורים לנהל את ענייניהם באופן עצמאי ומוריד מהילדים אחריות שאינה צריכה להיות מוטלת עליהם.
יש בילדות הזאת גם שפה, הומור וגאווה
חשוב לי לתת מקום גם לצדדים האלה. הילדות כקודה אינה מסתכמת באחריות ובקשיים.
יש בה שפה שהיא חלק מהבית, סיפורים משפחתיים, הומור וקִרבה. יש היכרות עם תרבות החירשים ועם דרך חזותית עשירה להביע רעיונות ורגשות. עבורי, כל אלה הם חלק מהזהות שלי ומהאדם שאני היום.
אפשר להיות גאה במשפחה ולדבר בכנות על רגעים שהיו קשים. אפשר לזכור ילדות באהבה ולהכיר בכך שלפעמים נשאת אחריות גדולה מדי.
גם אין צורך להניח שכל קודה גדל להיות מתורגמן, אדם אחראי במיוחד או מי שתמיד יודע לעזור. לכל אחד יש אופי, רצונות ודרך משלו.
מה יכול לעזור לילדי קודה ולמשפחותיהם?
השינוי מתחיל לעיתים בפעולות פשוטות:
- לפנות ישירות להורים. לשאול אותם, להקשיב להם ולכבד את הבחירה שלהם בדרך התקשורת.
- לתאם נגישות מראש. במיוחד בשיחות חינוכיות, רפואיות ובמפגשים שבהם נמסר מידע מורכב או רגיש.
- לא להניח שהילד יתרגם. גם אם הוא יודע את שתי השפות וגם אם עשה זאת בעבר.
- לתת לילד מקום לצרכיו. לאפשר לו להיות עם חברים, לעסוק בענייניו ולהגיד שקשה לו.
- לאפשר מפגש עם קודה אחרים. למי שמעוניין בכך, זו יכולה להיות הזדמנות לשיתוף ולהיכרות עם אנשים שמבינים את החוויה.
- לכבד את הפרטיות. ילד אינו חייב לספר לכיתה על משפחתו או לייצג קהילה שלמה.
המטרה היא לאפשר לילד להיות חלק ממשפחה אוהבת ותומכת, בלי להרגיש שהוא האחראי היחיד לקשר שלה עם הסביבה.
מהילדות שלי לעבודה המקצועית
השפה והתרבות שגדלתי בהן מלוות אותי גם בעבודתי כמתורגמן מוסמך לשפת הסימנים, וכרכז ומרצה בתוכנית להכשרת מתורגמנים לשפת הסימנים של המרכז ללימודי חוץ באוניברסיטת אריאל.
עם זאת, ההיכרות מהבית אינה מחליפה הכשרה מקצועית. העבודה דורשת לימודים, התנסות, הכנה ואתיקה. היא דורשת גם יכולת להכיר בגבולות שלך ולבחור אילו משימות מתאימות לכישורים ולניסיון שצברת.
כמבוגר וכאיש מקצוע, אפשר לבחון במודע תפקידים שלפעמים קיבלת בילדות בלי לעצור ולשאול. אפשר לבחור מתי לתרגם, כיצד להתכונן ומתי נכון להפנות לאדם אחר.
״ילד הורי״: הסיפור האישי שמאחורי המושג
בהרצאה שלי ״ילד הורי״ אני חוזר לחוויות האלה דרך סיפור הילדות שלי כקודה, בן להורים חירשים.
אני מספר על האהבה והדאגה להורים, על התיווך מגיל צעיר ועל החיים בין שפות ותרבויות. דרך סיפורים אישיים, הומור ורגעים מרגשים, אני מזמין את הקהל לחשוב על אחריות, שייכות ועל המקום של הילד בתוך המשפחה.
ההרצאה מתאימה במיוחד לצוותים חינוכיים וטיפוליים, וכן לארגונים ולקהלים המבקשים להכיר את הנושא דרך סיפור חיים אישי.
לפרטים ולתיאום ההרצאה ״ילד הורי״
הסיפור האישי שלי מתוך ״סיפור ירושלמי״
טל בוסידן, מתורגמן מוסמך לשפת הסימנים וקודה, בן להורים חירשים. רכז ומרצה בתוכנית להכשרת מתורגמנים לשפת הסימנים של המרכז ללימודי חוץ באוניברסיטת אריאל, הבעלים של סימן שנגיש ובעלים שותף במנגישים פלוס.
